הרשת הספרותית של דיאנה ווין ג'ונס
"סופרי ילדים," אמר מרלין. "חבורה מסוכנת. הם עושים לנו הרבה צרות."
"למה?" שאלה סוזן.
"הם לא עושים את זה בכוונה," אמר מרלין. "אבל הרבה פעמים הם מגלים את המפתח שמעורר איזה מיתוס עתיק או משחרר משהו שהיה צריך להישאר כלוא, והם מפיצים את הידע הזה בכתיבה שלהם. סיפורים הם לא תמיד רק סיפורים, את יודעת."
(מתוך: "מוכרי הספרים השמאליים של לונדון", גארת' ניקס)
השבוע הייתי בהשקת ספרה החדש של חברתי נועה מנהיים, "הרשת הספרותית". מדובר בספר עיון שבו כל פרק עוסק בחיים ובמפעל של סופרת או סופר, כאשר התזה המרכזית בספר היא שקשרים של השפעה הדדית ותפיסת עולם משותפת מקשרים בין הסופרים כמו רשת גדולה של קורי עכביש הנמתחים מזה לזה – גם בין סופרים שחיו בארצות שונות ובתקופות שונות.
חשבתי על זה בהקשר של הסופרת דיאנה ווין ג'ונס, שיושבת כמו עכבישה מופלאה במרכזה של רשת ספרותית ענפה במיוחד.
כילדה במלחמת העולם השנייה, ג'ונס נשלחה לגור אצל קרובים באזור האגמים באנגליה, שם חטפה השובבה צעקות כשהתנדנדה על הגדר של הסופרת ביאטריקס פוטר, הרגיזה את השכן ארתור רנסום, וכשהשתעממה וחיפשה דפים לצייר עליהם, השחיתה ערמת רישומים שבדיעבד התגלו כיצירות רבות-ערך של האמן ג'ון רסקין. אף על פי כן קרוביה לא הרגו אותה והיא גדלה ואף התקבלה ללימודים באוניברסיטת אוקספורד (כמו גם הסופרות פרנסס הרדינג וסופיה מקדוגל) שם למדה, בין היתר, תחת המרצים ק"ס לואיס וג'.ר.ר. טולקין.
כאמא, הנחילה ג'ונס לשלושת בניה את אהבת הספרים. באוגוסט הייתי בכנס שבו שניים מבניה סיפרו על הספרים שנהגה לקרוא להם בילדותם: בין היתר את סדרת "ארץ עוץ". עוד סיפרו, שספר השירה האהוב עליה היה "שוק הגובלינים" מאת כריסטינה רוזטי. השכלתה הקלסית, בקיאותה בהיסטוריה ובספרות וחיבתה לשירה ניכרים היטב באופן שבו היא משבצת בספריה דימויים מתוך שירים של משוררים כגון ג'ון דאן, ט"ס אליוט (שבקרוב נוציא בעוץ את ספרו "ספר החתולים המעשיים של פוסום הזקן"), בלדות אנגליות עתיקות ועוד.
את קורי השפעתה לעתיד שלחה ג'ונס בעיקר דרך הספרים שכתבה. בספר "אש ורוש" (אותו אני מכינה בימים אלה לדפוס אחרי שתורגם לעברית על ידי לי עברון, חברתי מאז כיתה ו', אז השתתפנו ביחד בסדנת כתיבה אצל הסופרת גלילה רון-פדר-עמית), גבר בוגר בשם טום קושר ידידות עם ילדה בשם פולי, ובמשך שנים שולח לה ספרים לקרוא. רשימת הספרים שהוא שולח כוללת בין היתר את "הקוסם מארץ עוץ", "חמישה ילדים והזהו", "הזאבים מאחוזת ווילובי", "החרב שבסלע" ו"האריה, המכשפה וארון הבגדים". ככה מצליחה ג'ונס בעצמה להעביר את המלצות הקריאה לקוראיה. באופן דומה מצליח גם הסופר גארת' ניקס להגניב לתוך "מוכרי הספרים השמאליים של לונדון" רשימת שמות של ספרים מומלצים – רובם, למרבה הצער, לא תורגמו לעברית – אבל אחד מהם הוא "כוח השלושה" מאת דיאנה ווין ג'ונס.
ניקס הוא רק אחד מדור שלם של סופרים שקראו את ספריה של ווין-ג'ונס, נדבקו בקסם, וכעת מפיצים אותו הלאה דרך הכתיבה שלהם: וקטורים נוספים של מחלת הקריאה-כתיבה. הסופרת אמילי טש, שזכתה השנה בפרס הוגו היוקרתי לספרה "מעין תהילה נואשת", מודה בפה מלא שהושפעה מספרה של ג'ונס, "הקסווד"; טש כתבה בעבר חיבור מעריץ על הספר "זמן רוח הרפאים", ולאחרונה הקימה פודקאסט המוקדש כולו לדיאנה ווין ג'ונס. הסופר אדריאן צ'ייקובסקי מעיד ש"כוח השלושה" העיף לו את המוח כמתבגר, והלהיב אותו לכתוב בעצמו. ניל גיימן היה מיודד איתה, ושאב רעיונות מספריה "שבעה ימים של לוק", "הבריון של ארצ'ר" ו"אש ורוש" לספריו "אלים אמריקאיים" ו"האוקיינוס בקצה המשעול". מייגן וויילן טרנר כל כך אהבה את ג'ונס, שהיא שתלה משפט של הקוסם האול מתוך "הטירה הנעה" בפיו של גיבור ספרה "הגנב", כמחווה סודית. והסופרת דיליה שרמן, שאף היא הכירה את ג'ונס אישית, מכנה את ספרה "חנות הספרים של המכשף הרשע" "ילד האהבה של 'דיאנה ווין ג'ונס וג'ואן אייקן'".
בקיצור, כולם קראו את כולם, כולם הושפעו מכולם, כולם מחוברים ברשת ספרותית חוצה יבשות וזמנים – וגם אתם יכולים להצטרף אליה, דרך הספרים.
להרשמה לרשימת התפוצה וקבלת עדכונים נא להשאיר אימייל שלך:
