הסופר מארץ עוץ – ביקורת סרט תיעודי

ברמת העובדות הסרט לא חידש לי הרבה, כי אני באמת יודעת המון (יותר מדי?) על ל' פרנק באום. אבל היה מעניין בהחלט לראות הרחבות היסטוריות וחומרים ארכיוניים שהוצגו בסרט. לדוגמה: תמונות מהעיירה אברדין בדקוטה הדרומית, אליה עבר באום לכמה שנים עם משפחתו הצעירה וניסה להפעיל כמה יוזמות עסקיות שכשלו. או, תמונות מיריד העולם בשיקגו, עליו קראתי רבות אבל את התמונות עצמן לא ראיתי. במילים אחרות, היה מעניין לראות את סיפור חייו של באום, אותו אני מכירה היטב, בתוך ההקשר ההיסטורי, אותו אני מכירה רק בקווים כלליים ביותר.

עוד נקודה לזכות הסרט היא שהוא לא נרתע מעיסוק בפרשות קצת פחות נעימות, כגון מאמרי דעה שכתב באום בהם הביע תמיכה בטיהור אתני של האינדיאנים בדקוטה הדרומית. ביוגרפיות קודמות של באום לא נגעו כמעט בסיפור הזה. יש שיגידו "הסתירו", אבל האמת שלפני שאפשר היה להסתיר צריך היה לגלות: את מאמרי הדעה פרסם באום בעיתון עם תפוצה מזערית, בתקופה שבה דברים הרבה יותר דרמטיים נכתבו על ידי אנשים הרבה יותר חשובים ממנו, והם חריגים יחסית למשנתו הפציפיסטית שבאה לידי ביטוי ברוב כתביו. כלומר, זה לא שכל כתיבתו נוטפת שנאה, אלא היה צריך לחפור די עמוק כדי לחשוף את הדברים הבאמת מצערים שכתב בתגובה לזוועות היסטוריות שהתרחשו בתקופתו. אני לא חושבת שביוגרפים קודמים של באום ידעו ובחרו להסתיר, אני חושבת שהם באמת לא ידעו, עד שהדברים נחשפו מחדש – אולי בשנות התשעים של המאה העשרים? – והתחילו לעורר תגובות פוליטיות. בכל מקרה, בסרט יש הסבר יותר מעמיק של ההקשר ההיסטורי מכפי שקראתי עד כה, ובלי שום ניסיון לתרץ או להסתיר את הדברים שבאום כתב. המומחים המתראיינים מביעים מבוכה וצער, ויכולים לדבר רק על "מורכבות".

ואכן יש מורכבות, כולל נקודות אור יוצאות דופן. לדוגמה, ידעתי שבאום היה, יחסית לזמנו, פמיניסט, אבל אני לא בטוחה שידעתי עד כמה. הדבר התבטא לא רק בכתיבתו (דורותי כגיבורה נשית בעלת סוכנות מלאה) ובחייו הפרטיים (נישואיו לאישה משכילה ודעתנית, שאמה היתה ממייסדות התנועה הסופרג'יסטית) אלא גם באקטיביזם הלכה למעשה. כאשר נערכה בדקוטה הדרומית הצבעה – של גברים בלבד – בנושא הענקת זכות בחירה לנשים, באום כתב מאמרי דעה נחרצים על החובה לאפשר שיוויון הזדמנויות לנשים בעידן המודרני; ואחרי שההצבעה נכשלה, כתב באכזבה רבה שזהו אות קלון, וחווה משבר מול הקהילה שבה פעל. ההבנה החריגה לזמנו של הצורך בשיוויון זכויות והזדמנויות לנשים, לצד העיוורון הטיפוסי לזמנו לגבי אנושיותם של האינדיאנים, היא היא מורכבות.

עוד דבר מעניין בסרט היה התייחסות לחדשנות של באום בכל הנוגע לשיווק ולפרסום. עוד לא ראיתי ניתוח שקשר בצורה כל כך יפה בין עיסוקיו האקראיים של באום, אשר לכאורה אין בינהם שום קשר. לדוגמה, הוא עבד תקופה מסויימת בחברת הנפט והשמנים שניהל אביו – מה הקשר בין זה לבין שאר עיסוקיו? הסרט מראה שעיקר תרומתו היתה בהרצת קמפיין פרסומות בעיתונים, בהן הוא הוסיף אלמנט נרטיבי – סיפור – לפרסומות לשמן סיכה לגלגלים. באום הבין שסיפור טוב יכול למכור גם את המוצר הכי משעמם בעולם. הוא גם הבין שסיפור יכול לעבור בכל מיני צורות: בספר, בקומיקס, בתיאטרון, בקולנוע, אפילו בסידור של חלון ראווה של חנות. ואגב עיסוקים אקראיים: באום ייסד את כתב העת המקצועי הראשון בנושא עיצוב חלונות ראווה לחנויות, ונחשב אחד מחלוצי התחום.

הסרט התיעודי עצמו קצת איטי ויבשושי, אני לא חושבת שזה סרט שילהיב את ההמונים וישכנע אותם לקרוא את "הקוסם מארץ עוץ" או לצפות בעיבודים לו. סביר להניח שהכיוון הוא הפוך: אנשים שגם ככה אוהבים את "הקוסם מארץ עוץ" עשויים להסתקרן לצפות בסרט – ואולי יתאכזבו שמנושא כזה ססגוני יצרו סרט כזה אפרורי. בשבילי אישית, שגם ככה משוגעת לדבר, היה בהחלט מעניין לראות את ההתעמקות ההיסטורית ואת הפרספקטיבה שעלתה ממנה.

"הסופר מארץ עוץ", יס-דוקו

נ"ב: "הדחליל מארץ עוץ" כבר ממש בישרות האחרונה לקראת הדפסה! בקרוב נעדכן. באחרית הדבר שלו כתבתי מעט על שנותיו של פרנק באום בהוליווד.