טעימת קריאה מתוך "יום סמק הגדול"

טעימת קריאה מתוך "יום סמק הגדול"

בימים אלה מגיע לאקרנים הסרט "בית" מאולפני דרימוורקס, המבוסס על ספר מקסים מאת אדם רקס – הספר החדש של הוצאת עוץ, "יום סמק הגדול". מהרו לקרוא את הספר לפני שתראו את הסרט, ותוכלו להסתנבב על כל החברים ולהגיד שהספר טוב יותר! (האמת שעוד לא ראינו את הסרט, אבל הספר תמיד טוב יותר…)

לרוכשים את הספר באתר הוצאת עוץ, בונוס: הקומיקס הקצרצר "המסע הסמקפלא", ובו החייזר ג'יי-לו פוגש את ג'ניפר לופז האמיתית. וכמובן, מחיר הנחה מיוחד לרוכשים לפני מועד הדפוס של הספר.

תקציר מקוצר מגב הספר:

חייזרים פלשו לכדור הארץ. הם חטפו את אמא של טיפ. זה אולי סוף העולם.

אבל טיפ לא מתייאשת בקלות. היא אמנם רק בת 11, והרגליים שלה לא מגיעות לדוושות של המכונית, אבל היא נחושה לנהוג בעצמה אל המקום שבו ריכזו החייזרים את כל תושבי ארצות הברית, ולחפש את אמא שלה. היא מחברת פחיות שימורים לנעליים (כדי להגיע לדוושות), לוקחת את החתולה שלה, פיג, ויוצאת למסע מטורף, רצוף סכנות, ומצחיק עד דמעות.

בדרך תפגוש טיפ את אחד החייזרים, ואף תקשור עמו ידידות שעוד עשויה להציל את העולם…

כי מתברר שיש דברים גרועים יותר מפלישה של חייזרים לכדור הארץ. לדוגמה, פלישה של חייזרים גרועים יותר לכדור הארץ.

והם בדרך.

***

להלן טעימת קריאה מתוך חלקו הראשון של הספר, בתרגומה של נועה שביט:

***

ידעתם שחתולים לא אוהבים לנסוע במכוניות? ממש לא אוהבים, או לפחות שלי לא אהבה. איפסתי את מד המרחק לפני שיצאנו לדרך, כך שאני יודעת שבשלושים ושתיים נקודה שתיים הקילומטרים הראשונים פִּיג ישבה עם הפנים אל החלון האחורי ונהמה. היא נעצה ציפורניים במשענת הראש של מושב הנוסעים, עם גב מקושת ופרווה סמורה.

"תירגעי!" צעקתי, מזגזגת בין מכוניות נטושות באמצע הכביש. "אני נהגת ממש טובה!"

היא הפסיקה לנהום ועברה למין רטינה כזאת. אתם יודעים איך חתולים רוטנים. כמו יונים שמעשנות יותר מדי.

"יכולתי להשאיר אותך בבית, בוגדת. היית יכולה לעבור לגור עם הבּוּבים אהובי לבך."

לא היתה לי בעיה להסתכל על החתולה תוך כדי נהיגה, אבל יצא שהמכונית נתנה מין קפיצה בגלל חתיכת צמיג שהיתה מוטלת על הכביש ופִּיג צווחה, זינקה ממשענת הראש, עשתה כמה סיבובים במושב האחורי, דילגה מעל ידית ההילוכים ובסופו של דבר התכרבלה לכדור מתחת לדוושת הבלם.

"אוי לא," מילמלתי, ולחצתי בעדינות על הבלמים בתקווה שזה ידרבן אותה לצאת. היא נהמה וניסתה לתקוף את שימורי התירס המחוברים לנעל שלי.

הרמתי מבט לכביש, עקפתי אופנוע נטוש, והסתכלתי בחזרה למטה.

"בחייך, פִּיג," אמרתי בקול מרגיע (חומקת ברגע האחרון ממיני-ואן). "צאי משם… (מכלית נפט)… אני אתן לך חטיף!" (רכב ספורט. כולם פשוט נטשו את המכוניות שלהם?!)

"מרררר?" אמרה פִּיג.

"כן! רוצה חטיף? חטיף? חטיף?" זימררתי שוב ושוב כמו ציפור שיר.

פִּיג עדיין לא זזה, אבל הכביש מולי היה פנוי יחסית. בדיוק פקחתי עין על גורר של סמי-טריילר שעמד רחוק בצד שמאל, כשהבחנתי במשהו זז. המשהו ריחף באוויר מעל הגורר, צלל ונסק לו בעצלתיים, ונראה כמו הר של בועות, בועות סבון אולי. אבל חלקן היה בגודל של כדורי טניס ואחרות בגודל של כדורסל, וכולן היו דבוקות זו לזו בצורת כוכב בגודל של מכונת כביסה. הדבר לא זז ברוח אלא עלה וירד קלות כאילו הוא קשור בחוט בלתי נראה לארובה של הסמי-טריילר. וכשהפניתי מבט לארובה ראיתי עוד משהו, או ליתר דיוק עוד מישהו, עומד על הכביש.

"יש שם איש או משהו," אמרתי, לעצמי ולפִּיג ביחד. האיש, או האישה או מה שזה לא יהיה, לבש בגד בצבע כתום זוהר של שירותי חירום, ואולי גם איזו קסדת פלסטיק שקופה, ואני חשבתי, חליפת קרינה? אבל אז התקרבנו מספיק כדי לראות שזה אחד מהם. בּוּב.

"אוקיי… אוקיי," לחשתי והפניתי את המכונית הכי ימינה שאפשר בלי לפגוע במעקה.

הבּוּב שם לב שהתקרבתי והפנה אלי את הגוף המשונה שלו. הקסדה שלו סינוורה בשמש, אבל נדמה לי שהוא הרים יד כשהכף פשוטה קדימה בתנועה שכנראה מוכרת בכל הגלקסיה כסימן "עצור". מצד שני, היה קשה לדעת. הידיים שלהם כאלה קצרות.

לא יכולתי לעצור, אבל יכולתי להוריד רגל מהגז, אז האטתי בהדרגה על שולי הדרך והתפללתי בלב לאלוהים.

עכשיו כבר ממש התקרבנו, מספיק קרוב לראות את סבך הרגליים המזעזע שמתחת לגוף הבוב ואת הראש הרחב והשטוח בתוך הקסדה. הוא שוב סימן את התנועה הזאת, הפעם יותר בתקיפות, והיה ברור שמדובר ב"עצור." הרמתי יד בתשובה וחייכתי ונופפתי והמשכתי להביט בכביש. לא רציתי להסתכל עליו יותר, לכן כמעט לא שמתי לב שהיד השנייה שלו ירדה אל צד הגוף ואז עלתה שוב כשהיא מחזיקה משהו. ישר זיהיתי מהטלוויזיה במה מדובר: אחד מכלי הנשק הנוראיים האלה שראינו הרבה כשעוד ניסינו להילחם. אקדחים נוראיים שאפילו לא פולטים רעש או אור. הם סתם מכוונים אותם עליך ופתאום חצי מהגוף שלך חסר וזהו זה.

טוב, מה שכן יכולתי עדיין לעשות זה לתת גז. נשענתי קדימה ולחצתי חזק על הדוושה, והמכונית זינקה קדימה במהירות ממש לא מספיקה, והשתפשפה במעקה בצד הדרך שהעלה ניצוצות כמו זיקוקים של יום העצמאות.

הבּוּב צעק משהו שלא הצלחתי לשמוע או להבין. זיגזגתי ימינה ושמאלה כדי שיהיה לו קשה לכוון והרמתי ראש בדיוק שנייה לפני שהתנגשתי ברכב שטח. כשהצצתי במראה הימנית שלי ראיתי שהיא נתלשה כשהתנגשתי במעקה, לכן הצצתי במראה האחורית וראיתי שחלק גדול מרכב השטח נעלם, כאילו הוא היה גוש גלידה שמישהו הוריד ממנו ביס גדול. ניסיתי להציץ במראה השמאלית אבל גם היא כבר לא היתה. הסתובבתי וראיתי את הבּוּב נעלם באופק, הרחק מאחורי. הוא לא רדף אחרי.

"וואו, פִּיג," אמרתי בשקט, ופִּיג זחלה החוצה מהחלל שמתחת לדוושת הבלם כאילו לא ממש מזיז לה לכאן או לכאן.

דקה אחר כך עצרתי בצד הכביש ובדקתי את מצב המכונית. האקדח של הבּוּב הוריד לי את המראה, ובחלון השמאלי-אחורי נוצר חור במקום שבו חדרה הקרן למכונית. כשהסתובבתי ראיתי חור עוד יותר גדול בנקודת היציאה של הקרן בשמשה האחורית. שני החורים היו פשוט מושלמים, כמו בצק שקורץ בחותכן עוגיות.

"אני שונאת אותם," אמרתי. "ממש שונאת אותם. היה לנו מזל גדול, פִּיג."

אבל פִּיג לא שמעה. היא היתה שרועה במושב הנוסע, שקועה בשינה עמוקה.

 

למה הבּוּב ירה? לא היה לי מושג – בסך הכול נסעתי לפלורידה כמו שהם רצו. אבל בקילומטר השבעים ושבעה התברר לי למה אני היחידה על הכביש. לא היה כביש.

פניתי בעיקול, ופתאום הרכב נתקל במהמורה וקפץ. נזרקתי קדימה וחגורת הבטיחות התהדקה ומשכה אותי לאחור, והצוואר נתפס לי בצורה מכאיבה. פִּיג עפה מהמושב, התעוררה לרגע על רצפת הרכב, ונרדמה בחזרה במקומה החדש.

זיגזגתי בין גושי אספלט ועקפתי משהו שקשה לכנות אותו בור בדרך, כי הוא היה גדול יותר מבריכת שחייה ריקה. אחרי עיקול נוסף הכביש נעלם לגמרי. המכונית הקטנה שלי החליקה ממדף של כביש סלול ישר לתוך מכתש של אדמה וזפת, וסובבתי את ההגה לכל הכיוונים, תוך שאני דורכת על דוושת הבלם בכל כוחי עם שימורי התירס. גלשנו בטלטלה בין סלסולי מתכת שפעם היו מעקה, הידרדרנו במדרון שבצד הדרך, התהפכנו פעמיים, ונעצרנו סופית בחניון של המוֹ-פּוֹ.

האוויר מסביב למכונית היה כתום מרוב אבק. לפתּי את ההגה כמו גלגל הצלה. פִּיג היתה שרועה על גבה, תקועה בזווית בין השמשה ללוח המחוונים. מבטינו נפגשו והיא נהמה עלי.

אז זה ההסבר. אנשים לא נסעו לפלורידה בעצמם כי הבּוּבים הרסו את הכבישים. כל כך מתאים להם.

שיחררתי בזהירות את חגורת הבטיחות וכשלתי החוצה. פִּיג יצאה בעקבותי, התמתחה, והתחילה לרדוף אחרי חרק.

כמעט הקאתי. אפשר להגיד ככה בחיבור לבית ספר? שהקאתי? כי כשאני אומרת "כמעט" אני בעצם מתכוונת "שוב ושוב."

כשהתכופפתי שמתי לב שהתפוצץ לנו צמיג. לא הייתי בטוחה אם יש לי רזרבי, אבל זה לא שינה במיוחד כי אני ממילא לא יודעת להחליף צמיג. בכל מה שקשור לתחזוקת רכב אמא שלי לימדה אותי רק מספר טלפון של גרר להתקשר אליו כשהרכב נתקע.

טוב, הסיכוי היה די קלוש, אבל נראה לי שלא יזיק לנסות להתקשר למישהו. קרוב לוודאי שלא תהיה תשובה, אבל כבר התרחקנו מהבית יותר מדי בשביל להסתובב חזרה. פתחתי את תא הכפפות והוצאתי את טלפון החירום שיש עליו רק שעה אחת של זמן דיבור והוא לא מִשחק. פתחתי אותו ולחצתי על כפתור ההפעלה, והמכשיר פתאום התעורר לחיים. קולות מוזרים קישקשו זה עם זה מעברו השני של הקו.

"אבל אפילו לא חייגתי," מילמלתי, והקולות השתתקו. "הלו?" אמרתי.

הקולות התעוררו שוב לחיים בפעיות וצפצופים, כמו טלה שדורך על ניילון פצפצים. הם התגברו ונשמעו מעוצבנים יותר.

לחצתי שוב על כפתור ההפעלה וסגרתי מהר את הטלפון. פתאום הרגשתי שאני מחזיקה ביד חפץ זר ודוחה, אז דחפתי אותו בחזרה לתא הכפפות וכיסיתי אותו במדריך הרכב.

מדריך הרכב, חשבתי. אולי שם יהיה כתוב איך מחליפים צמיג. לא. אחר כך. זה יכול לחכות.

התיישבתי. השמיים היו שוב צלולים וכחולים. מרחוק ראיתי עיירה קטנה לא מוכרת. הבניין הגבוה ביותר היה כנסייה ישנה מאבן, שמישהו גילח חתיכה ממגדל הפעמון שלה. לידי ראיתי עמודי טלפון שבורים תלויים כמו בובות-על-חוט נשכחות. ישבתי מספיק זמן.

"אולי נשאר עוד קצת אוכל במוֹ-פּוֹ," אמרתי בעליזות לפִּיג.

בשביל מי שקורא מכמוסת הזמן, אסביר שמוֹ-פּוֹ היה דבר שנקרא "חנות נוחות", כמו במשפט, "המשקאות הקלים ממוקמים ליתר נוחות ליד הדונאטס וכרטיסי ההגרלה." מי שרוצה להבין טוב יותר איך הגזע האנושי נכבש בכזאת קלות צריך לחקור את החנויות האלה. כמעט כל מה שיש שם מלא בסוכר, בגבינה, או בעצות להורדה במשקל.

היה חשוך בפנים, אבל תיארתי לעצמי שככה יהיה. פִּיג ליוותה אותי אל הדלת, שנפתחה בצלצול, ושתינו נכנסנו לחנות. המדפים היו כמעט ריקים, כנראה נבזזו, ונשארו רק לחם מעופש וחטיפי יוגורט בריאותיים בשם 'חטיפי נוּטרִיזוֹן אקסטרים פִיטנֶס-פּלוּס בתוספת סידן'. מצאתי גם שק וכמה פחיות של מזון לחתולים, שהתאימו לצרכים שלנו. התיישבתי על רצפת הלינולאום הקרה ואכלתי חטיף בריאות ורוד, ופִּיג התכבדה בפחית של 'מעדני רב-החובל'.

"לא נראה לי שנצליח להגיע לפלורידה," אמרתי.

"מיאו?"

"פלורידה. לשם אנחנו נוסעות. מדינה גדולה, מלא תפוזים."

פִּיג חזרה לאכול ואני לקחתי עוד ביס ממה שהתחלתי לחשוד שהיה סתם מחק ענקי.

"אולי נוכל להישאר כאן. אנחנו די רחוקות מהעיר. אולי הבּוּבים לא ישימו לב."

"מיאו."

"בטח שכן. נוכל למצוא איזה בית לגור בו. או מלון. והעיירה בטח מלאה קופסאות שימורים."

"מיאו מיאו?"

"בסדר. אם את כזאת חכמה תני לי סיבה אחת למה זה לא יעבוד."

"מיאו."

"אוי, זה מה שאת תמיד אומרת."

פִּיג גירגרה והתמקמה לנמנום קטן. נשענתי על הכספומט ועצמתי עיניים מול השמש השוקעת. אני לא זוכרת שנרדמתי, אבל כשהתעוררתי עם כיכר לחם מתחת לראש כבר היה חושך, ושמעתי את פעמון הכניסה מצלצל.

כמעט נחנקתי ומיהרתי להתחבא מתחת למדף. נזכרתי מאוחר מדי בפִּיג, שלא נראתה בשטח. משהו הסתובב בחנות הנטושה, וצעדיו הידהדו כהלמות תופים.

לך מפה, לך מפה, פיללתי בראשי שוב ושוב, כי הייתי בטוחה שזה בּוּב. כשהוא טופף לו על פני שורת המדפים שלי הצלחתי לראות את אשכול רגלי הפיל הזעירות שלו, עטויות חליפת גומי בצבע תכלת. בּוּב. בטח נשלח לתפוס אותי.

ואז נפסקה הלמות התופים וקול צמיגי אינפף, "הו, שלום חתלתול."

פִּיג.

"איך נכנסת לפנים המוֹ-פּוֹ?"

שמעתי את פִּיג מגרגרת בקול, הבוגדת. היא בטח מתחככת בכל אחת משמונה הרגליים שלו.

"מישהו אולי… הכניס אותך לפנימה, הא?"

הלב שלי דפק כאילו עוד רגע פִּיג תגיד, כן, טיפ הכניסה אותי. היא במעבר חמש.

"אולי את להרגיש רעב," אמר הבּוּב לפִּיג. "האם תהני להצטרף אלי לבקבוקון סירופ נגד שיעול?"

התיפוף התחדש. הם שוב בתנועה. שירבבתי ראש מעבר למדף והספקתי לראות אותם עוברים בדלת עם שלט לעובדים בלבד.

נחלצתי מהמדף והתחלתי לרוץ, בלי לחשוב, אל הדלת. כשדחפתי אותה כדי לצאת נשמע צלצול ונזכרתי – אה, כן. הפעמון. מבט זריז אחורה ועפתי משם. דהרתי למכונית, לקחתי את התיק שלי ורצתי לעבר הגדר החיה שהקיפה את מגרש החניה. מצאתי מחסה מאחוריה והצצתי דרך רווח בין העלים, בדיוק בזמן לראות את הבּוּב מציץ החוצה מהמוֹ-פּוֹ. הוא, או היא, או מה שזה לא היה, השתחל החוצה מהדלת, הביט לצדדים, וחיפש במגרש החניה את היצור שהיה טיפש מספיק לשכוח שהדלת מצלצלת. הוא הופתע כשהבחין במכונית שלי, והסתובב לחייך אל פִּיג. יכולתי לראות אותה דרך הדלת, כפותיה הקדמיות שעונות על הזכוכית.

"אה, שלום?" צעק הבּוּב. הוא נשא מבט אל הכביש ההרוס ושרק דרך האף.

השתדלתי להצטמצם ככל יכולתי, וניסיתי להרגיע את פעימות הלב שלי ואת הדם השואג באוזני. הבּוּב טופף לו על האספלט אל משהו חדש, משהו שלא שמתי לב אליו קודם.

בפינת מגרש החניה עמד משהו פסיכי לגמרי, מין סליל חוטים ענקי עם קרניים, כולו כחול ועשוי פלסטיק, שריחף באוויר בערך חמישה-עשר סנטימטר מעל הקרקע.

"אני לא לפגוע בך!" צעק שוב הבּוּב. "אם תתכבד להיות אורח שלי, יש מספיק סירופ נגד שיעול וביסקוויטים לתינוקות בשביל כולם!"

הוא, היא, מה שזה לא יהיה, הושיב את גופו הגוצי על הסליל הענק, ונאחז בשוליו ברגלי הפיל הקטנות שלו. זרועות הצפרדע הזעירות שלו נשלחו לאחוז בקרניים, ובכמה תנועות וסיבובים הדבר המוזר מהפלסטיק התרומם כשלושים סנטימטר באוויר ונסק במעלה גבעת הטרשים והעשבים לכיוון הכביש.

"האלו!" הוא צעק תוך כדי התרחקות. "אין לא לפחד! הבּוּבים כבר לא לאכול יותר אתכם אנשים!"

הטוסטוס המוזר של הבּוּב נעלם מאחורי הרכס, ואני זינקתי אל החנות – בשביל מה? להביא את פִּיג? היא בטח מעדיפה להישאר עם הבּוּב. אבל היא הדבר האחרון שנשאר לי, והמכונית לא תיסע עם פנצ'ר בצמיג, והדבר היחיד שעבר לי בראש היה להיעלם בעיירה הקטנה בתקווה שהבּוּבים לא יתאמצו יותר מדי לחפש אותי.

"צריך לזוז, פִּיג," אמרתי כשפרצתי בסערה למוֹ-פּוֹ בבטן מצלצלת כמו פעמון דלת עצבני. פִּיג ניסתה לברוח החוצה, בטח למצוא את החייזר, אבל הרמתי אותה בידיים.

"חתולה טיפשה."

דחפתי את המזון לחתולים וחטיפי הבריאות לתיק שלי וטסתי החוצה למכונית. בדיקה אחרונה לוודא שלא שכחתי כלום ואני זזה מכאן. ליד דלת הנוסע נזכרתי בטלפון הנייד והתלבטתי אם לקחת אותו, ואז פתאום עלה לי רעיון זדוני.

פִּיג התפתלה לי בידיים.

"ווורווופפט," אמרה.

צחקתי. "אל תדאגי. אנחנו לא הולכות לשום מקום. פשוט נצעד לנו לתוך החנות ונחכה שהחבר שלך יחזור."

פִּיג נהמה לעצמה בלחש.

 

אז בואו אני אספר לכם מה לדעתי קרה בדקות הבאות. נראה לי שהבּוּב ריחף לו קצת מעל הכביש הישן, כולו טרה-לה-לה, וחשב לעצמו, אני לממש מקוות שאמצא את טיפ או מי שזה להיות, אני לאכול אותה או אני להסגיר אותה או אני לשגר אותה לפלורידה או משהו, ואז הבּוּב בטח עשה חיפוש במוֹ-פּוֹ ובטח גם במכונית שלי, ואז הוא חשב, אוי נו, זה בטח להיות רק הדמיון שלי, אין להיות פה ילדה או משהו, אני להיות ממש טיפש, פעיות של כבשה ניילון פצפצים ניילון פצפצים.

ואז הבּוּב החנה את סליל הקרניים שלו ונכנס בחזרה למוֹ-פּוֹ ותהה איפה פִּיג, וכשהדלת הפסיקה לצלצל הוא שמע משהו. אז הוא בטח חשב, מה זה להיות? והלך לחקור. וכשהוא התקרב למחלקת הקפואים אולי הוא קלט שאלה קולות של בּוּבים אחרים, למרות שהוא כזה טיפש. ופתאום הוא ראה דלת מקפיא פתוחה שלא היתה פתוחה קודם, אז הוא ניגש ישר אליה והציץ פנימה ועשה קול של כבשה. ואולי באותו רגע הוא ראה את כל המדפים של המקפיא על הרצפה ליד הנייד שלי, אבל מאוחר מדי, כי בדיוק באותו רגע בעטתי את הישבן החייזרי שלו לתוך המקפיא והשחלתי מקל של מטאטא בין הידיות כדי שהדלת לא תיפתח.

הבּוּב קיפץ במקום והסתובב אלי. שמחתי לראות שהוא נראה די מבוהל, או מפוחד. הוא הצמיד את הפרצוף הרחב שלו לזכוכית כדי לראות מי לכד אותו. פצחתי בריקוד ניצחון קטן.

"בשביל מה את לעשות את זה?" שאל. נדמה לי שזה מה שהוא אמר. היה קשה לשמוע דרך הזכוכית. פתאום תהיתי אם ייגמר לו האוויר בסופו של דבר. זה קצת הציק לי, והייתי חייבת להזכיר לעצמי את הנסיבות.

"יופי," לחשתי. "אני מקווה שייגמר לו האוויר." הצטערתי שבאותה הזדמנות הוא לא יקפא שם מקור, אבל לא היה חשמל.

"מה?" אמר הבּוּב במעומעם. "מה את לומר?" העיניים שלו התרוצצו מצד לצד כמו דגיגונים קטנים, ואצבעות הצפרדע שלו ניסו להיאחז בזכוכית.

"אמרתי שקיבלת מה שמגיע לך! אתם גנבתם את אמא שלי, אז מותר לי לגנוב אחד מכם!"

"מה?"

"גנבתם את אמא שלי!"

"אמאלי?"

"אמא… שלי!"

הבּוּב כנראה חשב על זה רגע, ואז נדלקו לו העיניים.

"אההה. 'אמא שלי!'" הכריז בשמחה. "אז מה בקשר אליה?"

צעקתי ובעטתי בזכוכית.

"אהה." הבּוּב הינהן כאילו אמרתי משהו חשוב. "אה. אז… אני יכול לבוא לחוצה עכשיו?"

"לא!" צעקתי. "אתה לא יכול לבוא לחוצה. אתה אף פעם לא תוכל יותר לבוא לחוצה!"

נראה שהבּוּב הופתע באמת לשמוע את זה, וגם נחרד.

"אז… אז… אני להצטרך לירות עם האקדח שלי!"

קפצתי אחורה בידיים מורמות. מרוב התרגשות לא חשבתי על זה. הסתכלתי לאזור שבו אמורים להיות המותניים שלו, אם היו לו מותניים, וקימטתי את המצח.

"אין לך בכלל אקדח!"

"כן! כן!" הוא צעק, והינהן בקדחתנות כאילו הוכחתי איכשהו את הטענה שלו. "אין אקדח! אז אני להצטרך… להצטרך…"

הוא רעד בכל הגוף.

"…לירות קרני לייזר מהעיניים החוצה!"

נפלתי לתוך שורת מדפים. על זה עוד לא שמעתי.

"לירות קרני לייזר?"

"לירות קרני לייזר!"

"אתה יכול לעשות דבר כזה?"

הבּוּב היסס ועיניו התרוצצו. אחרי כמה שניות הוא השיב,

"כן."

צימצמתי עיניים. "טוב, אם תירה לייזרים מהעיניים, לא תהיה לי ברירה ואיאלץ… לפוצץ לך את הראש!"

"אתם בני האדם לא יכולים לפו– "

"אנחנו יכולים! לגמרי יכולים! פשוט אנחנו לא מרבים לעשות את זה. זה נחשב לא מנומס."

הבּוּב חשב על זה רגע.

"אז… אנחנו להצטרך… שביתת נשק. את לא לפוצץ ראשים, ואני לא לעשות לייזרים קטלניים מהעיניים."

"טוב," הסכמתי. "שביתת נשק."

"שביתת נשק."

כמה רגעים חלפו בדממה מוחלטת.

"אזז… אני יכול לבוא לחוצה ע– "

"לא!"

הבּוּב הצביע מעבר לראש שלי, ונקש באצבעו על הזכוכית.

"אני יכול לתקן למכונית שלך. ראיתי שהיא קלקולה."

שילבתי זרועות. "מה בּוּבים מבינים בתיקון מכוניות?"

הוא נשף בשחצנות. "אני בּוּב קצין תחזוקה ראשי. אני לדעת לתקן הכול! אני בטוח לדעת לתקן מכונית בני אדמים פרימיטיבית."

לא מצא חן בעיני שהוא יורד על המכונית שלי, אבל היא באמת נזקקה לתיקון.

"איך אני יכולה לדעת שתעשה משהו? אתה בטח תתקשר ישר לחברים שלך שיגרשו אותי לפלורידה."

הבּוּב קימט את מה שכנראה היה המצח שלו. "את לא לרצות לנסוע לפלורידה? שם אתם כולכם להיות. כל בני האדם להחליט לעבור לפלורידה."

"ממש! לא נראה לי שאנחנו מחליטים כבר שום דבר," אמרתי.

"כן!" השיב הבּוּב. "פלורידה!"

נאנחתי והתחלתי לצעוד אנה ואנה במעבר. כשהבטתי שוב במקפיא ראיתי שהבּוּב הרים את הנייד שלי.

"אני יכול להתקשר להם," אמר בפנים חמורות. "אני יכול להתקשר להם ברגע זה."

זה נכון. הוא באמת היה יכול.

הוצאתי את מקל המטאטא מהדלת ופתחתי אותה. הבּוּב הסתער עלי ומיד התחרטתי על כל הסיפור, אבל אז הבנתי שהוא לא תוקף אותי. זה כנראה היה חיבוק, כי לא עולה לי בראש מילה מתאימה יותר.

"רואה?" הוא אמר. "בּוּב ובן אדמים יכולים להיות חבר. אני תמיד לומר!"

ליטפתי אותו קצת בחשש.

 

זה נשמע מטורף, אני יודעת, אבל פתאום יצא שחיפשתי אספקה בעיירה הקטנה בזמן שהבּוּב עבד על המכונית שלי. נראה לי שבשלב הזה אין צורך לציין שפִּיג נשארה איתו.

עברתי חמש חנויות נטושות ומצאתי קרקרים, מילקשייקים דיאטטיים, בקבוקי מים, כמה בייגלים ממש קשים, דגני בוקר "סנוֹקס קריספי-דבש", רסק עגבניות, פסטה יבשה, דלי של משהו בשם דלי! שהגיע עם כפית מצורפת ו'נגיסוני פריטעים שוקונילה דיאט', שהפרו את החוק שקבעתי לי לא לאכול שום דבר שהשם שלו הוא לא מילה אמיתית. הבּוּב אמר לי איזה דברים הוא אוהב, אז לקחתי גם כמה חבילות סוכריות מנטה לריענון הנשימה, עמילן תירס, שמרים, קוביות ציר מרק, חוט דנטלי בטעם מנטה וניירות למדפסת.

"היי, בּוּב!" צעקתי כשהגעתי חזרה ומצאתי אותו מתחת למכונית, דופק שם להנאתו. אולי כדאי שאציין שלמכונית נוספו בינתיים שלוש אנטנות חדשות, והחורים בחלונות נעלמו איכשהו. כל מיני צינורות ושפופרות חיברו כל מיני חלקים ברכב לחלקים אחרים, ונוספו גם כמה דברים שאני נאלצת להגדיר כסנפירים, שנבנו כנראה מחלקי מתכת שהבּוּב פירק מתוך החנות. על אחד התנוססה תמונה של משקה ברד עם כיתוב "בָּרָדיקָלי!"

ארגז כלים ניצב פתוח וכלים היו מפוזרים בכל מקום, כולם מוזרים למראה.

"זה נראה כמו הרבה עבודה על פנצ'ר אחד," אמרתי.

הבּוּב הציץ החוצה.

"פנצ'ר?"

לרגע בהיתי בו המומה, ואז הלכתי לצד השני של הרכב. הצמיג עדיין היה מפונצ'ר.

"המכונית, היא לרחף הרבה יותר טוב עכשיו!" הוא הכריז בגאווה.

"לרחף?" השבתי. "לרחף יותר טוב? קודם היא לא ריחפה בכלל!"

"הממ," השפיל הבּוּב מבט. "בגלל זה הגלגלים כל כך מלוכלכים."

"כנראה."

"אזזז, היא להתגלגל?"

"כן," השבתי נחרצות. "היא התגלגלה. על הקרקע."

הבּוּב הקדיש לכך מחשבה ארוכה.

"אבל… איך היא להתגלגל עם הצמיג המפונצ'ר הזה?"

הנחתי את הסל והתיישבתי. "לא משנה," אמרתי.

"טוב," השיב הבּוּב. "עכשיו היא לרחף משהו סופני. אני להשתמש בחלקים של מתוך הרכב שלי."

קצת נבהלתי פתאום מאיך שהוא אמר "משהו סופני." זה היה סלנג. לא ציפיתי ממנו לדבּר ככה. ואפילו לא סלנג פופולרי. אף אחד כבר לא משתמש בזה יותר. אף אחד חוץ מאמא שלי ולפעמים גם אני. כנראה זה הזכיר לי את אמא שלי, וכנראה זה קצת הרגיז אותי.

"תאכל את החוט הדנטלי שלך, בּוּב," אמרתי ובעטתי את הסל לכיוונו. נראה שהוא לא התרגש מהעניין ועשה כדברי, שואב את החוט כמו ספגטי.

"את לא לומר את זה נכון," אמר כשסיים.

"לומר מה?"

"'בּוּב.' איך שאת לומר את זה, זה קצר מדי. את להצטרך להאריך את הצליל, כמו נשימה ארוכה. 'בוּ-אוּ-וּב.'"

אחרי דקה הצלחתי להתגבר על הכעס וניסיתי.

"בּוּוּוּוּב."

"לא. בּוּ-אוּ-וּב."

"בּוּ-אוּ-אוּ-אוּ-וּב."

הבּוּב עיקם פרצוף. "עכשיו את להישמע כמו כבשה."

הנדתי בראשי. "טוב. אז מה השם שלך? אני אקרא לך בשם."

"אה, לא," השיב הבּוּב. "בשביל ילדת אנוש לבטא נכון את השם שלי את להצטרך להצמיח שני ראשים. אבל בתור שם אנושי אני לבחור 'גֵ’יי-לוֹ'."

התאפקתי לא לצחוק. "ג’יי-לו? השם שלך בכדור הארץ הוא ג’יי-לו?"

"אֶה-אֶה," תיקן ג’יי-לו. "לא 'כדור הארץ'. 'סמֶקיָה'."

"מה זאת אומרת 'סמקיה'?"

"זה מה שקראנו לכוכב הזה. סמקיה. כמחווה למנהיגנו, קפטן סְמֶק הגדול."

"רגע," ניענעתי בראשי. "חכה שנייה. אתם לא יכולים לתת לכוכב שם חדש."

"מי שלגלות מקומות יכול לתת להם שמות."

"אבל קוראים לו כדור הארץ. תמיד קראו לו כדור הארץ."

ג’יי-לו חייך בהתנשאות. התחשק לי להרביץ לו.

"אתם בני האדם חיים יותר מדי בזמן העבר. אנחנו לנחות בסמקיה לפני הרבה זמן."

"הגעתם בחג המולד האחרון!"

"אֶה-אֶה. לא חג המולד. 'יום סמק הגדול'."

"יום סמק הגדול?"

"יום סמק הגדול."

 

יצירת קשר

עוץ הוצאה לאור

רח' הבונים 1
רמת גן
52462

utzbooks@gmail.comפקס: 03-6134185